פסק-דין בתיק בג"ץ 1671/05

הנשיא א' ברק:

1.        ועדת השרים לטיפול בשחרור אסירים פלסטיניים החליטה (ביום 13.2.2005) להמליץ בפני נשיא המדינה ומפקדי האזורים הצבאיים, יהודה ושומרון ועזה, על שחרורם של 380 אסירים ו-120 עצירים פלסטינים. ההחלטה אושרה בהחלטת ממשלה מס' 3241. ביום 16.2.2005 פורסמה רשימת האסירים והעצורים נשוא החלטת הממשלה. לטענת העותרת, עמותה ציבורית המאגדת קורבנות טרור פלסטינאי, המשיבה 1 (להלן: המשיבה) אינה עומדת בקריטריונים לשחרור אסירים שנקבעו בהחלטות קודמות, לפיהם לא ישוחררו אסירים שטרם ריצו שני שלישים מעונשם ושסירבו לחתום על התחייבות שלא לחזור לדרך הטרור (ראו החלטות 468 ו-606 מיום 6.7.2003 ו-27.7.2003, בהתאמה). לטענת העותרת, 180 מתוך 380 האסירים לא ריצו שני שלישים מעונשם.  כן נטען, כי המשוחררים המיועדים אינם נדרשים להביע חרטה ולהתחייב כי לא ישובו לדרך הטרור. לטענת העותרת, הסיבה לחריגת המשיבה מהקריטריונים לשחרור אסירים מצויה ברצונה "למלא" את מכסת ה-500 משוחררים. לטענתה, טעם זה אינו סביר ואינו שקול כנגד פגיעתו בערכי יסוד כדוגמת שלטון החוק ובשלומם של אזרחי ישראל. לבסוף, העותרת טוענת כי החלטת המשיבה אינה סבירה באשר היא אינה מביאה בחשבון את הנסיון שנצבר משחרור אסירים פלסטינים שחזרו לדרך הטרור.

2.        המשיבים, מצידם, טוענים כי בידיה הסמכות לסטות מהקריטריונים שקבעה בעבר. זאת, על רקע ניהולו של משא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית וכחלק ממהלך כולל שתכליתו היא צמצומו של הטרור. כן הם טוענים, כי כל האסירים המיועדים לשחרור יידרשו לחתום על התחייבות כי הם יימנעו מכל פעילות טרור. כן צויין, כי   אסיר שיסרב לחתום על התחייבות לא ישוחרר.

3.        לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. טענות העותרת מופנות כנגד סטיית המשיבה מהקריטריונים שקבעה לצורך שחרור אסירים וכנגד המשקל הנמוך שניתן לנסיון השלילי שנצבר במקרים קודמים משחרור אסירים פלסטינים. אשר לטענה כי האסירים המיועדים לשחרור לא חתמו על התחייבות בדבר הימנעות מפעילות טרור עם שחרורם, בא כוח המשיבים הודיענו כי לא ישוחררו אסירים ללא מתן ההתחייבות. משכך הם פני הדברים, דין הטענה להידחות.

4.        טענה נוספת אותה העלתה העותרת בפנינו היא, כי המשיבה המליצה על שחרורם של אסירים שלא ריצו שני שליש מעונשם, בניגוד להחלטה קודמת. לטענתה, הטעם העומד ביסוד סטייתה, הצורך באיוש רשימת האסירים, אינו סביר. דין הטענה להידחות. כבר נפסק, כי למשיבה הסמכות לגבש קריטריונים מנחים להמלצה על שחרור אסירים (ראו בג"ץ 1539/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה (טרם פורסם)). ממילא מוסמכת היא לקבוע קריטריונים מנחים שונים משנקבעו בעבר או לחרוג מהקריטריונים הקיימים (השוו עם י' דותן, הנחיות מינהליות (תשנ"ו) 135). אכן, סבירות הסטייה - להבדיל מסמכות הסטייה - היא שעומדת לבחינתנו. בעניין זה ציינו המשיבים כי בגיבוש רשימת האסירים המיועדים לשחרור נשקלו מכלול שיקולים, אשר העיקרי ביניהם הוא מידת הסכנה הנשקפת מהמיועד לשחרור. במסגרת זו לא ניתנה המלצה לשחרור אסיר שנשקפת ממנו סכנה, גם אם ריצה יותר משני שליש מעונשו. כן לא נכללו ברשימת המומלצים מי שאחראים לרציחתם של ישראלים. כן נקבע כי מי ששוחרר בעבר וחזר לבית הכלא לא יומלץ לשחררו שנית. בחינה כוללת זו נעשתה על ידי ועדה שכללה נציגים מזרועות הביטחון, משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר. על רקע זה לא שוכנענו כי בגיבוש רשימת האסירים והעצורים המיועדים לשחרור נפל פגם המצדיק את התערבותנו. מטעם זה לא ראינו מקום להתערב בהחלטת המשיבה להפעיל את שקול דעתה כרשות מנהלית ולהחליט על חריגה מהקריטריונים שגיבשה בעבר לעניין שחרור אסירים (ראו והשוו סעיף 15 חוק הפרשנות, התשמ"א-1981).

5.        טענתם האחרונה של העותרים היא, כי ההחלטה על שחרור אסירים אינה סבירה לאור הנסיון המר שנצבר במקרים קודמים, בהם אסירים ששוחררו חזרו לדרך הטרור. בעניין זה מציינים המשיבים, כי ביסוד ההחלטה להמליץ על שחרור האסירים והעצורים עומד הצורך למנוע טרור. לשיטתם, שחרור האסירים והעצורים אינו עומד לבדו, ואין להתייחס אליו כאל תופעה מבודדת. מדובר במהלך מדיני כולל, במסגרתו התחייבה הרשות הפלסטינית להילחם בטרור. מהלך כולל זה, נטען, עשוי להביא למניעתם של אירועי טרור ולשיפור המצב הביטחוני בו שרויה מדינת ישראל. שיקול מדיני זה מסור הוא להחלטת המשיבה. אין הוא חורג ממתחם הסבירות הרחב הנתון לממשלה (ראו בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8). לפיכך, לא מצאנו מקום להתערב בו.

6.        שמענו בהבנה ובכאב את דבריו של אחד מחברי העותרת. בנו של מר בכרך נרצח על ידי מחבל פלסטיני לפני מספר שנים. מבינים אנו לכאבו, ולכאבם של אחרים, אשר שחרור אסירים פוגע בהם קשות. עם זאת, ממשלת ישראל קיבלה החלטה מדינית. במסגרתה נמצא לנכון להמליץ על שחרור אסירים ועצורים. הדברים נבחנו לגופם. מודעים אנו לכך שרבים סבורים כי שחרור האסירים והעצורים הוא מוצדק. רבים אחרים סבורים שאין בו כל צידוק. לפנינו שאלה אשר ההכרעה בה נתונה לממשלה (מבחינת הסמכות להמליץ בפני בעלי סמכות החנינה). שיקול דעתה של הממשלה האם להמליץ בפני בעלי הסמכות הוא רחב ביותר. לא ניתן לומר כי ממשלה סבירה אינה יכולה לקבל החלטה על דבר ההמלצה האמורה. משלא נפל חוסר סבירות בהחלטת הממשלה, אין יסוד להתערבותנו.

           אשר על כן, העתירה נדחית.   

                                                                                      ה נ ש י א

השופטת א' פרוקצ'יה:

           אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א.        שחרור אסירים שעסקו בטרור - קרי, במאמץ הנמשך להרוג ישראלים ויהודים ללא הבחנה במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי - הוא סוגיה המלווה בית משפט זה מזה שנים, ועל פי רוב נכללים בין העותרים בגינה בני משפחות שכולות שיקיריהן נטבחו על ידי הטרוריסטים. הצד הפלסטינאי בסכסוך מציג תביעה לשחרור אסירים כדרך לחיזוק האמון מצד הציבור הפלסטינאי בהנהגתו, בהנמקה כי ציבור זה רואה באסירים הללו לוחמים למען אומתם. בעולם כבר נפקחו - במיוחד מאז פיגועי 11.9.01 בארצות הברית - עיניים רבות לכך שטרור הוא טרור, אך תמונת הסכסוך באזורנו מורכבת, ובכל שלב של היחסים עם הפלסטינאים נתבע שחרורם של אסירים, וממשלות ישראל נענות לכך, בתקווה שיתרמו בזאת לחיזוק הרשות הפלסטינאית ולמאמץ לשלום. כך בעבר, כך גם הפעם, מתוך תפילה כי מה שלא צלח בעבר יצלח לעת הזאת, עם שינוי ההנהגה הפלסטינאית.

ב.        (1)    עתירה זו תחמה עצמה ביסודה לשתי השגות, האחת עניינה חתימתם של המשוחררים על הצהרה של התנגדות לטרור ועל התחייבות שלא לעסוק עוד בטרור, אך ראש זה נתייתר משהודיע בא כוח המדינה כי התחייבות כזאת היא תנאי לשחרור.

(2)      השאלה האחרת שנותרה, בסופו של יום, היא, כפי שכתב חברי הנשיא, האם נפל פגם בסבירות החלטתה של הממשלה להמליץ לפני כבוד נשיא המדינה ומפקדי האזורים לחון מי שלא ריצו אף שני שלישים מעונשם. דבר זה נכלל בקריטריונים של השחרורים לפי החלטת ממשלה בעבר, ואף הפעם הוצהר כי קריטריון זה בעינו עומד, אלא שאושרה חריגה הימנו.

(3)      אומר כאן, כי השאלה שלפנינו אינה שאלת הסמכות, שכן זו קיימת בגדרי סמכותה השיורית של הממשלה (בג"ץ 1539/05 משל"ט, מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה ואח'  (טרם פורסם), הנשיא ברק, החלטה מן השבוע החולף).

(4)      מהלך הדברים הפעם, כפי שתואר, היה כי גורמי הממשלה הנחו שיש לאתר 500 איש לשחרור אשר אין "דם על ידיהם", קרי בפיגועים שנטלו חלק בתכנונם או בהם לא נפגעו בני אדם, ושלא היו מי שחזרו לסורם לאחר ששוחררו בעבר. משלא אותר המספר המתאים, אף משנצטרפו לכך עצירים מינהליים, הוגמש הקריטריון באשר לשני שלישים. הרשימה אושרה בועדה בראשות המנהל הכללי של משרד המשפטים, וכיום ישנם בתוכה, כנמסר על ידי בא כוח המדינה, 181 איש שלא עמדו בקריטריון זה, מתוך כ-380 אסירים שפוטים (בנוסף לכ-120 עצורים מינהליים).

ג.        אין לבוא בטרוניה עם העותרים: המדובר בסוגיה רגישה שהטרידה גם עמים אחרים, והיא רגישה במיוחד במדינתנו למודת הטרור ועתירת קרבנותיו שקול דמם זועק מן האדמה, וגרונו החנוק של האב השכול ד"ר בכרך בשעה שהזכיר את בנו החייל אוהד המנוח חלל הטרור, מעיד כמאה עדים על רגישות הסוגיה. ועוד, לדידי, הרגישות לכך צריך שתהא נחלת כל אדם הגון, בין אם משפחתו נפגעה חלילה בטרור ובין אם לאו. אך עסקינן בשאלה היש עילה משפטית להתערבות בית המשפט. ישנן סוגיות - זו אחת מהן - שבהן מתחבט בית משפט זה שנים, ומגיע שוב ושוב לאותה תוצאה, משאין הוא שם עצמו במקום הדרג המחליט, הנושא באחריות, ומתוך שלא נמצא כי היו שיקולים זרים או אי סבירות קיצונית בשיקולי דרג זה; ראו בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8 (השופט - כתארו אז - חשין), והאסמכתאות דשם. ראו לדילמה הקשה גם דברי השופט לוי בבג"ץ 914/04 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי נ' ראש הממשלה ואח' (טרם פורסם).